אמנת האג היא אמנה בינלאומית אשר קובעת כי סוגיות העוסקות במשמורת קטינים, זכויות ביקורים והסדרי ראייה חייבות להתנהל במדינה שהיא מקום מושבם הטבעי של הקטינים. האמנה נולדה בשנות השבעים כדי למצוא פתרון לחטיפות רבות של ילדים בין מדינות. המטרה המרכזית העומדת ביסודה של האמנה היא השבת הקטין במהירות האפשרית למקום מגוריו הטבעי. ההיגיון העומד בבסיס מטרה זו הוא כי שינוי חד-צדדי של הסטטוס קוו של הקטין, על ידי אחד ההורים, מנוגד למעשה לעקרון טובת הילד.
ההלכה הפסוקה התריעה פעמים רבות משימוש בקטין ככלי מיקוח בין ההורים או העמדת קטינים במצבים שהם נעשים קרבן המיטלטל בין ארצות שונות. אם קטין הורחק שלא כדין ממקום מושבו, אפשר להגשים את מטרותיה של אמנת האג באמצעות חיוב רשויות המדינה הזרה להשיב את הקטין למדינת המקור (כאשר הערכאות המשפטיות במדינה זו קונות את הסמכות לדון בעניינו). מדינת ישראל אימצה בשנת 1991 את עקרונות האמנה בחוק אמנת האג.
אמנת האג לא נועדה לקבוע למי תינתן המשמורת, אלא מדובר בעזרה ראשונה ומידית להשבת הקטין למקומו הטבעי. כמו עניינים אחרים העוסקים בסוגיית המשמורת, טובתו של הקטין מביאה את בתי המשפט לבחון את המקרה בהתאם לעקרון טובת הילד. לפיכך,קיימים לעתים שיקולים המביאים את בית המשפט להימנע מהשבת הילד החטוף למקום אשר הוא נחטף ממנו.
השיקולים העומדים בבסיס החלטה זו של בית המשפט יונקים מעקרון טובת הילד, ובכלל זה גילו של הקטין, הנזק אשר עלול להיגרם לילד בעקבות החזרתו למקום שהוא נחטף ממנו, משך הזמן שעבר מאז נחטף הקטין או השלמה של ההורה האחר עם מעשה החטיפה. מדובר למעשה בחריג לכלל באמנת האג הקובע כי כל קטין אשר נחטף שלא כדין ממקום מושבו חייב להיות מוחזר למדינת המקור. בתי המשפט בוחנים כל מקרה הנוגע לחטיפת קטינים לגופו תוך כדי התחקות אחר נסיבות המקרה הנדון.
לאחר חטיפת קטין, יש לפעול בשני שלבים. השלב הראשון הוא הפעולות אשר ננקטות עם החטיפה. פעולות אלו כוללות פנייה לרשות מרכזית בכל מדינה אשר חתומה על אמנת האג ופנייה לרשויות המרכזיות של המדינות הרלוונטיות למקרה המסוים (המדינה שממנה נחטף הקטין והמדינה שאליה הובא הקטין החטוף), אשר מחויבות לפעול להשבת הקטין החטוף מרצון.
בשלב שני, אפשר להגיש פנייה לרשויות המנהליות או השיפוטיות של המדינה אשר אליה נחטף הקטין. על פי אמנת האג, רשויות אלה מחויבות להחזיר את הילד החטוף לאלתר כל אימת שטרם חלפה שנה מיום החטיפה עד יום פתיחת ההליכים. מדובר בסמכות אשר היא בגדר חובה, והנשיא בדימוס אהרון ברק אף הגדיר אותה "חובה מוחלטת אשר אינה משאירה לרשות שיקול דעת". למרות חובה בסיסית ויסודית זו, ישנם כמה חריגים אשר בגינם לא יושב הקטין החטוף למדינה אשר הוא נחטף ממנה.
כאמור, אמנת האג קובעת חריגים לחובת ההחזרה. אחד החריגים הוא השתלבותו של הקטין במקום החדש שהוא נחטף אליו. על פי חריג זה, גם במקום שבוצעה חטיפה של קטין (על פי הקריטריונים המוגדרים באמנת האג), אפשר למנוע את החזרתו של הילד אם יוכח כי הקטין השתלב בסביבה החדשה וזו נהייתה עם הזמן מרכז חייו. דחיית תביעה להחזרתו של קטין חטוף תתקבל בבית המשפט כאשר השופט סבור כי הקטין כבר השתלב במקום החדש וכי עלול להיגרם לו נזק בגין החזרתו כעת.
בתי המשפט בוחנים למעשה את האיזון בין נזק זה ובין הנזק אשר ייגרם לקטין בעקבות ההשלכות של היותו רחוק מהורהו השני. למעשה, ההיגיון המשפטי העומד בבסיס חריג זה הוא כי עקרון טובת הילד קובע שיקולים אשר היו קיימים עוד לפני שנכנסה אמנת האג לתוקפה. על פי רוב, טענת השתלבות תהיה טובה בבתי המשפט במקרים שחלפה שנה לפחות ממועד החטיפה עד הגשת העתירה.
ישנם חריגים נוספים אשר ימנעו מבית המשפט להורות על השבת הקטינים. לדוגמה, אם ההורה אשר בידו זכות המשמורת לא הפעיל בפועל את חובת ההשבה על בסיס האמנה בעת החטיפה. אם הורה זה הסכים מראש או בדיעבד עם החטיפה, יהיה אפשר לבקש מבית המשפט למנוע את השבת הקטין. מיותר לציין כי בתי המשפט לא יורו על השבת חטוף כאשר ישנו חשש חמור כי לקטין ייגרמו נזקים פיזיים או פסיכולוגיים בגין השבתו.
אמנת האג טובה בעניינם של קטינים מתחת לגיל 16. עם זאת, כדי שטענה בדבר רצון הילד תתקבל בבית המשפט, על הטוען אליה לעמוד בשלושה מבחנים מצטברים. ראשית, בית המשפט מתייחס לגילו של הקטין ולרמת בגרותו על בסיס השקפותיו ודעותיו; שנית, יש להוכיח כי הקטין גיבש רצון עצמאי בנוגע לאי-רצונו לחזור לארץ מושבו (שלילת השפעה מצדו של ההורה החוטף); שלישית, הקטין חייב להביע התנגדות נחרצת ודומנינטית לשוב למדינת המקור.
יש לכם שאלה? זקוקים ליעוץ? פנו עכשיו באמצעות טופס יצירת הקשר בצד ימין למעלה או בטלפון : 03-5608877, 052-4545555 – ונשמח לעמוד לשירותכם.
