במהלך השנים, הלכו והפכו צוואות הדדיות לפופולאריות בין בני זוג. מדובר בצוואה משותפת, עליה חתומים בני הזוג, המחליטים ביחד כיצד לחלק את רכושם לאחר מותם, או מות אחד משניהם.
עם השנים, נוספו גם תיקונים לחוק הירושה כדי שיהיו פחות סייגים לצוואה הדדית ובמטרה למנוע סכסוכי ירושות במידת האפשר.
למרות זאת, ישנם לא מעט מקרים בהיסטורית בתי המשפט בהם הובעה אי שביעות רצון מצוואה הדדית, או נסיון של אחד מבני הזוג לשנות את הצוואה ההדדית, לעתים גם בניגוד לחוק.
בשנת 2007, דחה בית המשפט העליון ערעור של בני משפחה אשר נושלו על ידי אביהם מהירושה, זאת לאחר שנישא לאשה אחרת. בפסק הדין התקדימי שנין, קבעו השופטים שמותר וניתן לשנות צוואה הדדית.
הסיפור הוא של בני זוג, בעל ואשה אשר כתבו צוואה הדדית בשנת 1990, בה הורו כי רכושם יעבור לידי בן הזוג השני, במקרה של פטירת אחד מהם, ולאחר שגם בן הזוג שנותר בחיים ילך עולמו, תחולק הירושה בין שלושת ילדיהם.
בשנת 1994, נפטרה האשה ולפי הצוואה ההדדית ירש בעלה את כל הרכוש. לפי הצוואה ההדדית, רק כשילך אף הוא לעולמו, תעבור כל הירושה לילדיהם.
אולם, מספר שנים לאחר מכן הכיר אשה צעירה ועבר להתגורר עימה. בהיותו בן 78 שנים, אף נולדה לו ולבת הזוג החדשה בת. לאור השינויים בחייו, כחודשיים לפני הולדת בתו, ערך האיש צוואה חדשה, בה הורה להעביר את כל רכושו לבת זוגו הנוכחית, למעט מספר זכויות שביקש להוריש לנכדיו, ילדיו של בנו מאשתו הראשונה.
יתרה מכך, עוד בחייו העביר את הזכויות לעיזבונו לבת זוגו החדשה ובתם המשותפת.
לאחר מותו, הגישו שלושת ילדיו מנישואיו הראשונים צו בו הובעה התנגדות לקיום הצוואה החדשה, אולם בית משפט השלום והמחוזי דחו את בקשתם בטענה כי "אין בעריכת הצוואה ההדדית כדי להגביל את כוחו של בן הזוג הנותר בחיים לשנות את צוואתו".
בשנת 2003, הגישו ילדיו של המנוח ערעור בבית המשפט העליון. השאלה המשפטית בערערו הייתה אם אכן, בכוחו של בו הזוג הנותר בחיים לשנו את ההסדר בצוואה.
פסיקת שופטי העליון, מרים נאור וסלים ג'ובראן קבעה בדעת רוב (התנגדה השופטת עדנה ארבל), כי אותן הזכויות במקרקעין שהמנוח העביר לבת זוגו החדשה ולבתם בעודו בחיים אינן כלולות בעזבון שלו, ולכן הן שייכות למוטבות.
בפסק הדין, ציינה השופטת נאור שהמבקשים, בניו של המנוח, צריכים היו להעלות את טיעוניהם בנוגע להעברת המקרקעין לבת זוגו החדשה עוד בזמן שהיה בחיים.
מקרה נוסף הוא של בני זוג שערכו צוואה הדדית בה הורישו זה לזו את כלל רכושם, ועם שני תנאים עיקריים. תנאי ראשון היה שכל אחד מבני הזוג ציווה את כל רכושו לבן הזוג השני שייוותר בחיים. התנאי השני היה שבמקרה בו ילכו לעולמם באותו הזמן, היורש של רכושם יהיה בנם המשותף, כאשר עליו, הבן, יהיה להעביר לבתה של האשה מנישואיה הקודמים סכום כספי של כעשרים אלף דולרים.
בשנת 1997, הלך לעולמו ראשון הבעל ולפי הצוואה ההדדית ירשה את העזבון בת זוגו. אולם, כאשר הלכה אף היא לעולמה, כשנה לאחר מכן, התגלעה מחלוקת בנוגע לצוואתה והפרשנות שלה.
בית המשפט לענייני משפחה קבע שמשמעות צוואת האשה היא שלאחר מותו של בעלה אין בעצם מי שזוכה ולכן ירשו אותה יורשיה על פי דין, כלומר, הבן המשותף ואף בתה מנישואיה הקודמים.
הבן המשותף, הגיש ערעור לבית הדין המחוזי על פסיקה זו וזכה. קביעת בית המשפט הייתה שמשמעות הצוואה של האשה הייתה שלאחר מותו של הבעל, הזוכה היחיד בצוואה הוא בנם המשותף.
אולם, בתה של המנוחה מנישואים קודמים פנתה בערעור לבי המשפט העליון, שם התקבל ערעורה –
הטיעונים לפסיקה נקבעו לאחר בחינה של השופטים, טירקל, ברק וגרוניס את פרשנות הצוואות והצוואות ההדדיות. לפי נשיא העליון באותו הזמן, אהרון ברק, אן בלשון הצוואה הוראה להורשה משותפת של הרכוש במידה ובני הזוג לא נפטרים באותו הזמן, כלומר, לו נפטרו באותו המועד, אכן, כל העזבון היה עובר לבנם המשותף. אולם מאחר ולא קרה כדבר הזה, רשאית גם בתה של המנוחה מנישואים קודמים רשאית לקבל את חלקה השווה בירושה, זאת לפי חוק צו הירושה.
יש לכם שאלה בענייני צוואות? זקוקים ליעוץ? פנו עכשיו באמצעות טופס יצירת הקשר בצד ימין למעלה או בטלפון : 03-5608877, 052-4545555 – ונשמח לעמוד לשירותכם.
