עיקרון טובת הילד הוא זה שמנחה את בתי המשפט בכל הנוגע למשמורת ילדים. עיקרון זה, כפי שניתן לראות בסעיפים 15,17, 25 בחוק, המנחה את ההורים ואת בית המשפט בכל הנוגע להחלטת הנוגעות לילדים.
למרות שהתפיסה הרווחת היא שברור שכל הורה רוצה בטובת ילדו, לעתים שיקולים כמו מחלוקות וסכסוכים משפיעים על יכולת השיפוט והאובייקטיביות של ההורים וכאן נדרשת התערבות משפטית.
שאלת השאלות היא, איך קובעים מה באמת טוב לילד?
על בית המשפט מוטלת אחריות כבדה בבואו לפסוק בנושאי משמורת והסדרי ראייה. עליו להיות מונחה לפי עיקרון טובת הילד ולקבוע משמורת שתשרת את טובת הילד בלבד, כל זאת תוך וידוא הסדרי ראייה של ההורה שאיננו משמורן, כדי להבטיח שיישמר קשר ארוך ויציב בין ההורה לבין ילדו.
כדי להגיע להחלטות החשובות הללו, מסתייע בית המשפט בכל הכלים העומדים לרשותו, כך שתתאפשר לו בחינה קפדנית ומעמיקה של כל ההיבטים הרלוונטיים למקרה.
בין הכלים הללו, מצויות חוות דעת של מומחים, כמו פסיכולוגים, רופאים או עובדים סוציאליים, שמגישים את המלצותיהם לאחר בדיקת המקרה.
משמורת ילדים קטינים נקבעת ברוב המקרים לאחר ביצוע סקירה שמבצעת פקידת סעד, עו"ס, שבית המשפט לענייני משפחה, או בית הדין הרבני מינה, ועליה לבחון את הנושא על בוריו טרם הגשת ההמלצות.
סקירה זו מסייעת לא רק בקביעת ההורה המשמורן אלא גם בסוגית הסדרי הראייה להורה השני.
במידת הצורך, יתקיימו בדיקות נוספות שיבחנו את המסוגלות ההורית של שני ההורים, כדי להחליט אצל מי יגדל הילד באופן מיטיב יותר. בדיקה זו כוללת בדיקות אישיות, אפיון פסיכולוגי, תצפית על ההורים והילדים והערכות נוספות.
הבדיקות הן ניטרליות לחלוטין, כאשר הגורמים המבצעים אותן, בודקים מי מההורים יכול לספק את צרכי הילדים, להתמודד עם הקשיים שבחינוכם וגידולם, ולהעניק להם את הסביבה הנוחה והטובה ביותר.
במעמד הגשת חוות הדעת המקצועיות, עומדת בפני ההורים הזכות להציג שאלות מצידם, לצורך הבהרה או הפרכה של הנאמר. במצבים כאלו חשוב מאד שיהיה ייצוג משפטי של עו"ד לענייני משפחה, שיסייע להורים להתכונן כראוי לקראת הדיון החשוב.
בית המשפט נוטה לאמץ את חוות הדעת המקצועיות הנמסרות לו, כאשר לנגד עיניו עומד שיקול אחד ויחיד והוא טובתו של הילד הקטין.
אולם, לעתים עולה השאלה בדבר רצון הילד עצמו. היכן הוא מעדיף להתגורר ובעיקר, עם מי מבין ההורים?
לא בכל המקרים נבדק רצון הילד, מאחר וככל שגילו צעיר יותר, שיקול הדעת שלו אינו אובייקטיבי מספיק. לכן, אם כבר מושמע קולו של הילד, זה יקרה רק אם הוא מעל גיל עשר.
נער מתבגר שיביע את דעתו ורצונו המפורש יזכה לאוזן קשבת בבית המשפט, דבר שלא יקרה עם ילד בן שלוש או ארבע.
במקרים מסוימים, יקיים בית המפשט דיון פרטי, בדלתיים סגורות, בו תתקיים שיחה אישית עם הילד, לעתים גם ללא נוכחות הוריו אלא בארבע עיניים, הוא והשופט.
כדי שלרצון הילד יהיה משקל כל שהוא בהחלטות בית המשפט, צריכים להתקיים מספר תנאים, ביניהם גיל הילד, עד כמה הוא בוגר נפשית כדי שדעתו תתקבל בדיון, עד כמה הוא נחרץ ברצונו להתגורר עם אחד ההורים והאם אינו נתון לאיומים, הסתה או הפחדה שמניעים אותו להביע את רצונו, שאולי אינו באמת רצונו.
יחד עם ההחלטה על המשמורת, מתקבלות החלטות הנוגעות הסדרי הראייה של הילד עם ההורה שאיננו המשמורן.
לרוב, נקבעים מועדים קבועים בהם יכול ההורה לבקר או לארח אצלו את ילדיו, באופן קבוע ורציף, שמשדר יציבות ושגרה לילד.
יצוין כי החלטות על משמורת ילדים הינן ברות שינוי, במיוחד אם במשך הזמן ההורים עצמם עורכים הסכם חדש וחתום ומציגים אותו בבית המשפט כדי שיאשר אותו.
כמו כן, לכל אחד מההורים עומדת הזכות להגיש עתירה, בכל זמן, ובה תביעה לשינוי המשמורת או הסדרי הראייה, זאת במידה וחלו שינויים משמעותיים בחיי הילד, למשל, ההורה המשמורן לא מאפשר לילד להיפגש עם ההורה השני, מעבר דירה לעיר או מדינה אחרת, וכדומה.
נטיית בתי המשפט היא שלא לשנות את הקיים, אלא רק במצבים הנחשבים לחריגם מאד ויש לשמור על עיקרון טובת הילד.
כדי להצליח בעתירות כגון אלו, כמו גם בכל מחלוקת הנוגעת למשמורת ילדים, מומלץ להיוועץ עם עורך דין מומחה ולבצע את התהליך בליווי מקצועי, מתחילתו ועד סופו.
יש לכם שאלה בענייני משמורת ילדים? זקוקים ליעוץ? פנו עכשיו באמצעות טופס יצירת הקשר בצד ימין למעלה או בטלפון : 03-5608877, 052-4545555 – ונשמח לעמוד לשירותכם.
